בימים אלו אנו נמצאים לאחר חג הפסח ויום הזיכרון לשואה ולגבורה ועומדים לפני יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות ה-65 למדינת ישראל.

התקופה הזאת בשנה מלאה בציוני דרך החשובים לנו כעם.
בחג הפסח אנו חוגגים את יציאתם של בני ישראל ממצרים. ממעמד של עבדים שאינם בטוחים בעצמם,
שחוששים מכל צל ורחש הם הופכים לעם ישראל. עם חזק ומוסרי שבונה את חייו הפרטיים והציבוריים במשך 40 שנה במדבר, לפני שהוא יכול להיכנס לארץ ישראל ולקיים בה חיים רגילים.
יום הזיכרון לשואה ולגבורה מציין את הטרגדיה הגדולה ביותר שנעשתה לעם היהודי ובתוכה מזכיר את גילויי הגבורה הקטנים והגדולים הגלויים והנסתרים של יחידים ושל קבוצות בעמינו.
יום הזיכרון ויום העצמאות שנציין בשבוע הבא את הכאב, ההקרבה והשמחה במדינה שלנו, שהולכים כבר אלפי שנים שלובים יחד וקשורים בקשר בל ינתק.
בשבילי ובשביל רבים אחרים- אל על כחברת התעופה הלאומית של ישראל וחטיבת הביטחון בתוכה היא סמל.
סמל לעוצמה שלנו, לניצחון שלנו על כל מי שמנסה לכלותינו. סמל לנורמאליות שלנו ולחיים ולשגרה שהצלחנו למרות הכל ליצור פה לנו ולילדינו.

אבל בשבילי כחני הפרטית, חני של גלעד, אל על וחטיבת הביטחון שלה היא קצת יותר מזה. זה המקום שאני באמת יודעת שהוא בטוח. זה המקום שבו האנשים שהיו קשורים בקשרי עבודה וחברות עם גלעד, הפכו להיות קשורים בקשרי חברות ומשפחה איתי. המקום שבו אנשים דואגים לי בטיסה ובשיגרה. מדני ראש האגף דרך הבנות היקרות שלי ועד למאבטחים בטיסה או לדיילים ולדיילות שמספרים לי פתאום שהכירו את גלעד ואהבו אותו. בכל יום זיכרון ובכל אזכרה אני רואה את האנשים, את הזרים, את הזיכרון ואת חשיבות יקירנו בעינכם. אדם וחברה נמדדים בעיני בין השאר בהכרתם ובזיכרונם את העבר.

ביום זה אתם פותחים בפנינו עוד צוהר לחייהם ואתכם לחיינו ומקבעים את זיכרונם וחשיבותם
של אלה שנפלו בתוך מארג חייהם של מי שנשאר.