יום הזיכרון תשע"ד, אל על, דברים לזכרם, נציג המשפחות השכולות
ניב, בנו של שי גרניט - גרייצר ז"ל



משפחות שכולות... ומשפחת אל על.                                                                                                             
חלק מכם ניצב יחד עימנו כאן, רבים אחרים שותפים למעמד ממקומם ברחבי העולם.                               
מי שהכיר את הנופלים זוכר, ומכבד את זכרם בכל זמן. מי שלא הכירם, ישמע, יראה וילמד לכבדם. לשם כך באנו כולנו היום לכאן.
אין דרך שיכולה לנחם אותנו על האובדן, והוא לנצח יהיה שלנו. הכאב שפילח את הלב ואת המוח הטביע בנו צלקת שלא תימחק. חיינו נטו ממסלולם והתנגשו בקיר. נותרנו לבדנו לאסוף את השברים, ולאחות אותם לחיים חדשים. הגעגוע האינסופי הוא זה שפועל עלינו, ומעצב אותנו מחדש. עשר שנים עברו מאז שאבא שלי נפל במהלך אימון. כמו הילד העומד אל מול העץ הנדיב, כך גם אנחנו עומדים מול המצבה או האנדרטה שחוזרת ושואלת כל אחת ואחד מאיתנו: ״נו... מה קורה איתך הפעם, במה השתנית השנה?... אני לעומתך לא השתניתי... אני נשארתי אותו דבר...״ לוחשת המצבה, כאילו מאשימה.
בהתחלה אתה מנסה למחות, לשכנע שאם רמת הכאב הייתה יכולה להימדד בקילוגרמים אז השנה המשא כבד יותר מאי פעם. המצבה שומעת את הדברים, אך לא מסכימה. ״לא מדובר במשקל של כאב״ היא אומרת ״אלא במשהו אחר שהתווסף לחבילה… הכאב ישנו אני רואה, אך יחד עימו יש ניצוץ חדש של הבנה.״ ״למה את מתכוונת?״ שאלתי את המצבה. ״היקר לך מכל הלך ממך, לא למען יתרון אסטרטגי באיזושהי מלחמה הייתה ההקרבה אלא אך ורק בשבילך! בלכתו ממך קיבלת מתנה, דרך חדשה לחוות את עולמך."
הסבל והכאב מובילים בסופו של דבר לצמיחה. מהדברים הטובים לא הרבה לומדים, ואילו מהכישלונות ומהכאבים משתפרים, ומגלים שאין דבר העומד בפני אדם שמוכן להשתנות, ובחוויה הכואבת שלו לשפר עוד עולמות.
האובדן של יקירינו מביא אותנו למצב שבו אנחנו יכולים להגיד: שכן, נלקח ממני היקר מכל, אבל בלכתו העניק לי הזדמנות של פעם בחיים לראות את סבלם של אחרים, ולומר להם, שיקיריהם הם לא מצבה, ושאם נצמח אנחנו, גם הם יצמחו, משמחה. בתוכנו ובזיכרונותינו הם גדלים, את רגעי האושר שלנו הם לעולם לא מפסידים, כי איתנו לנצח הם נשארים. כנוכחים נעדרים הם נותנים לנו את ההזדמנות להתעורר מהתרדמת של חיי היום יום, ולהעניק לסובבים אותנו טעימה קטנה מהאהבה הנדירה והאין סופית שהם העניקו לנו בחייהם ובמותם… מלאכים שבשיא חייהם נתנו את נפשם, והכל בשביל שאנחנו נוכל להמשיך, ולהזיל דמעה לזכרם... דמעה של אושר, על הזכות שהייתה לנו לחיות איתם. 
ברוך יהי זכרם.