דברים לזכר חללי אל-על , 11/4/2013

שורק גפן, בני , נפל לפני 14 שנה, במהלך אימון המאבטחים בחצר שגרירות ישראל ברבת-עמון. הוא היה, ונותר בן עשרים ושתיים וחצי שנים.                                                             
חייב אני לציין תמיד את ה"חצי" הנוסף , כי מהן 22 שנה? אפילו אם נמנה את עונות השנה אותן הספיק לחוות , עדיין יהא זה מניין קצר וחטוף.

לא זכיתי עד היום להכיר את שלשת חללי אל-על הנוספים , או את משפחותיהם, אך משוכנע אני – שהמשפחות ובניהם שאינם עוד, נמנים על "מלח הארץ". כך היה תמיד וכך יהיה לעולם.

לצערנו , הנופלים בחלקם המכריע של המקרים – הם גם הטובים יותר שבינינו . ולמגינת ליבנו , השכולים , הם היו גם שאירי בשרנו , אהובינו.     

הם אלה שתמיד מצאו את עצמם, או ש"דחפו את עצמם" לשורה הראשונה, לקחת חלק במעשים ראשוניים, חשובים, לא רק עבורם – אלא בראש ובראשונה עבור אלה שעליהם צריך להגן, שאותם צריך לחזק ושעליהם יש לשמור - כך שלא תיפול שערה משער ראשם ארצה.

הרצון לתרום לזולת ולחברה, קדם תמיד לרווח האישי - אותו חשבו להפיק מהעיסוק המעניין והמרתק שבחרו לעצמם.                                                           
בנינו שנפלו היו "נחשונים" מכח אופיים, וכתוצאה מהחינוך שקיבלו בביתם. אנשים שהתהלכו לפני המחנה כשעצביהם חשופים, כדי שיראו, יחושו, ויבינו את המתרחש - טוב יותר ומהר יותר – בטרם תיפתח הרעה או יקרה אסון.

חלפו שנים לא מעט :
כ – 24 שנים מאז שנהרג ניצן שחר ז"ל
כ – 14 שנים מאז שנהרג שורק גפן ז"ל
כ – תשע וחצי שנים מיום מותו של שי גרניט ז"ל
וכשש וחצי שנים מעת נפילתו של גלעד זוסמן ז"ל

וכמובן שהמשפחות כואבות ודואבות כל יום ועד היום, וכנראה שהכאב אך יתעצם וילך ככל שיחלוף הזמן.

הם חסרים לנו, והחלל שמותם הותיר אחריו – רק הולך ומתרחב והולך ומעמיק. הם דרושים מאוד להוריהם, לבנות זוגם, לילדיהם לנכדים ואף לחברים , אך באין להם תחליף – אין גם מי שימלא את מקומם. יש אולי מי שיקל מעט על הצער, אך אין – בדיוק - אותם.

יחד עם זאת, כדברי הסופר משה שמיר (אח שכול בעצמו) שפנה - "אל המשפחות השכולות": "האבל והכאב, אין להם ימים ואין להם שעות. הם חותרים וחופרים בתוך הנשמה יומם ולילה, הם מתאזרחים בתוך חיינו – הפרטיים והציבוריים – ואין לנו לא מקום ולא זמן פנוי מהם. ואף-על-פי-כן רואים אנו זאת כחובה אישית – כמו גם הכרח לאומי – לא להתמכר להם עד כדי כניעה והתבטלות, עד כדי שלילת החיים, היצירה, המשך הקיום. מות יקירינו איננו גורר אחריו את מותנו – אלא עושה את חיינו לאחרים. הם עמוקים יותר, רציניים יותר, נתונים יותר לחובה ולאחריות, ומעל לכל : הם פנימיים יותר."
שמחתי על היוזמה של השנה האחרונה – להנצחת החללים באגף הביטחון של אל-על , לזכור ולהזכיר את הבחורים שהיו חלק מאנשי הארגון, ואת פועלם, כראוי לאגף בעל אופי ייחודי שכזה. על כך יבורכו ויבואו על התודה - כל אלה שהגו את הרעיון ופעלו ודחפו על-מנת ליישמו. אתם ואנו – הארגון והמשפחות , נהיה כך - ראויים יותר לשאת את זכרם ולהנציח את מורשתם כבני-אדם טובים, כבני משפחה אהובים וכאזרחים שתרמו חלק ניכר מעצמם לחברה בה חיו הם, ובה חיים אנחנו.

מי ייתן ויוותרו ארבעת יקירנו זיכרונם לברכה – החללים היחידים ששמותיהם חקוקים על-קיר הזיכרון של אגף הביטחון אל-על.