בן רבקה ואברהם, נולד ביום ב' באייר תש"ז (22.4.1947) בבית-השיטה. בהיותו בן שלוש שנים עבר יואל עם הוריו לקיבוץ איילת השחר, וסיים את בית-הספר היסודי והתיכוני "מבוא גליל". יואל למד במגמה ריאלית והצטיין בלימודיו. הוא גילה כישרון גם במקצועות הומניים. כתלמיד בבית-הספר, כחייל וכמפקד בצה"ל, התגלה יואל כמהיר תפיסה, קלט בקלות את חומר לימודיו והתמצא בו בלא מאמץ. בבית-הספר היה הרוח החיה, הרבה להשתעשע במעשי-קונדס ובבדיחות. הוא נטל חלק פעיל בארגון המסיבות החברתיות, בחיבור הפזמונים ובהצגת המערכונים. יואל אהב לטייל, לצאת למסעות נועזים, לטפס על הרים, ומנעוריו התקשר בחיבה מיוחדת לכל הכרוך בטיסה ובחיל-האוויר. "בטאון חיל-האוויר הוא התנ"ך שלי", נהג לומר. הוא השתתף בהקמת חוג גדנ"ע אוויר, בנה טיסנים והפריח אותם מעל תל-חצור. כשסיים יואל את החוג, המשיך והדריך בו את חבריו בבניין טיסנים. זמן רב לפני מועד גיוסו לצה"ל קבע יואל את דרכו: לחיל-האוויר. אבל הוא נפסל לשרת בחיל זה, בגלל ליקוי בראייה.

בסוף נובמבר 1965 הוא התגייס לשירות סדיר. התנדב לנח"ל מוצנח, ומיהר להסתגל ליעדים החדשים בצה"ל: למד, הדריך והשתתף במבצעים, עבר בהצלחה שורה של השתלמויות וקיבל כנפי צנחן. בתקופת מלחמת ששת הימים השתתף בקורס קצינים, וסיימו בהצלחה. כסג"ם צעיר נתמנה יואל מדריך בבה"ד-1. כעבור כשלוש שנים הוא הופקד על מחלקה בחי"ר, עלה מדרגה לדרגה, ממפקד מחלקה לסגן מפקד פלוגה, ואחרי כן כמפקד פלוגה. כשהועלה לדרגת סרן מונה יואל לתפקיד סגן מפקד גדוד חי"ר. כחודש לפני מלחמת שלום הגליל הוא קיבל את הפיקוד על גדוד, הובילו לקרב ובשורותיו נפל. אחרי מותו הועלה לדרגת סא"ל.

בתפקידים השונים שמילא בצה"ל, בסדיר ובמילואים, זכה יואל להערכת מפקדיו. בגיליונות ההערכה עליו, נאמר: "הוא שולט בחומר ובאנשים, מגלה כושר מנהיגות;" "הוא קצין מעולה, בעל נכונות נפשית לביצוע כל משימה, אהוד ומקובל על חייליו, בעל יוזמה, תושייה, מקיים יחסי אנוש מצויינים, מציאותי, מקובל על הכול". כשסיים את שירותו הסדיר, התגייס לשרת כקצין ביטחון באל-על: עדיין שאף לטוס, אם לא בחיל האוויר לפחות בחברה אזרחית. לאחר מכן חזר יואל לקבוצו איילת השחר. התחיל לתכנן תוכניות להקמת מפעלים בקיבוץ, נכנס לעבוד במסגרייה והקים משפחה עם רעייתו עדנה.

יואל היה בין היוזמים של הקמת המפעל התעשייתי לתבניות פלדה ליציקת צמיגים "איתן". הוא יצא להשתלמות בארצות-הברית, וכשחזר השתתף בהכשרת צוות עובדים והשתתף בהנהלת המפעל. אחר-כך נבחר לתפקיד מזכיר הקיבוץ, כשהוא ממהר להסתגל לתפקידו החדש, האחראי. גם בתקופה זו התמיד יואל בתחביבו הישן בחוג הדאייה והקדיש את שעות הפנאי שלו לטיפוח החוג. בכל השנים שמילא בהן תפקידים אזרחיים אחראיים, הוא הוסיף להשתלם ולהתאמן בקורסים בצה"ל, התקדם מתפקיד לתפקיד, וראה בכל אחד מהם חובה ויעוד.

באסיפת הקיבוץ, לפני צאתו למילואים, דרכו האחרונה שממנה לא חזר, נפרד יואל מהחברים בכמה דברי-סיכום על פעולתו כמזכיר הקיבוץ. בין השאר, התייחס לתופעת ההשתמטות של בנות משירות בצה"ל, ואמר:

"...הופתעתי, שבמוצר המוגמר החינוכי שלנו יש דעות כאלה לגבי השירות בצה"ל ולגבי צה"ל עצמו. אני לא יכול לקבל שבחברה שלנו תהיינה תופעות כאלה, ונעבור לסדר-היום. אנחנו צריכים לקבוע איזו שהיא נורמה, שאנחנו בדבר כזה לא עוברים לסדר-היום, ולא מוכנים לקבל יחס לצבא כדבר שעוסק במערכת שלא קשורה אלינו. אנחנו יכולים לחשוב היום על השלטון ועל הממסד מה שאנחנו רוצים, אבל את הצבא צריך להוציא".

דבריו נשמעו כצוואה. למחרת יצא עם גדודו ללבנון.

ביום כ"ה בתמוז תשמ"ג (6.7.1983) עת יצא לסיור מפקדים באזור עמיק בלבנון, עלה יואל על מוקש ונהרג. הוא השאיר אחריו רעיה, חמישה ילדים, הורים ושלושה אחים. הוא הובא למנוחות באיילת השחר. משפחתו וחבריו הוציאו לאור חוברת לזכרו.

(דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)